המחבר: שמואל קרמרמן
(ד) חז"ל מסבירים, לפי פרשנותו של רש"י, את הכתוב "ובחרת בחיים" בכך, שהאל מורה לאדם מראש לבחור בדרך המוליכה לחיים טובים, בדומה לאופן שבו האב מייעץ לבניו כיצד לבחור חלקים יפים מהנחלה שברשותו כדי שיגרמו לעצמם נחת ועונג, ואילו האדם מודה לבורא על הנחייתו לכיוון הטוב לפי הכתוב: "ה' מנת חלקי וכוסי". בהקשר לכך עולה השאלה: מצד אחד כתוב שהאדם בוחר בעצמו ואילו מצד שני כתוב שהבורא מכוון אותו לקראת הטוב. אז איזו בחירה יש כאן? מה עוד שאומרים " ... אשר השם יתברך מניח ידו של אדם על גורל הטוב". התשובה לכך היא, שאמנם הש"ית (השם יתברך) בעצמו מכוון את האדם לידי כך שיבחר בגורל של טוב ושיזכה לחיי נחת ועונג בתוך מציאות של חיים גשמיים, שמטבעם הם מלאי ייסורים ומכאובים רבים ושאדם משתדל להימנע מהם ולברוח מפניהם. הערך שבהנחיה האלוהית של ידי האדם לכיוון הטוב הינו רב ביותר כי מטרת ההכוונה היא לחזק את האדם בתהליך בחירה שהוא עושה, מכיוון שלאדם לבדו הבחירה כמעט שאינה אפשרית. זאת מהטעם, שאפילו אם הוא יסתכל החוצה מתוך סדק צר -"מן החרכים" לעבר המציאות שסובבת את חייו, מיד הרע מתגלה אליו ומפתה אותו לבחור בו.
הבחירה קשה על האדם גם מהסיבה שלפניו עבודה רבה הקשורה בזיכוך גופו ושמירה על מנהגי טוהרה כדי שיהא ראוי לקיום המצוות כהלכתן וברוח התורה (ההכוונה לצניעות, התאפקות, הסתפקות במועט, כיבוש היצר, וכו'). זיכוך הגוף נועד לא רק לצורך קבלת העונג לעצמו כי אם גם כחלק מהעבודה שנעשיית כדי "להשפיע נחת רוח ליוצרו". במילים אחרות, לימוד התורה, קיום המצוות וזיכוך הגוף אינם באים רק "לשמו" - לצורך הנאתו שלו אלא נועדו בעיקר "לשמה" - לצורך הלימוד וקיום המצוות על מנת להגדיל שמה של התורה ולהסב נחת רוח לבורא עולם. כאמור, המשימה המוטלת על האדם אינה קלה ועל כן הוא זקוק לחיזוק, לאמצעים ולתחבולות שונות כדי שלא ייכשל במאבקו נגד הרע ושיצליח בדרכו להשגת הטוב שב-"טעם החיים".
(ה) מהן הפעולות שיהודי צריך לבצע, מעבר ללימוד תורה וקיום המצוות, על מנת לזכך את עצמו ולזכות בטוב? במסכת אבות חז"ל מסבירים: "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחייה, ובתורה אתה עמל. אם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא". על דברים אלו ניתן להקשות: במה שונה לימוד התורה לפי היהדות מדתות אחרות, שמדגישות את ערך הלימוד בלבד ואינן דורשות אורח חיים נוקשה של סיגוף וצער על מנת להגיע אל ההארה המובטחת? יתר על כן, כיצד ניתן לומר "אשריך וטוב לך" בעולם הזה לאדם שממליצים לו לחיות חיי צער וצמצום? ובשל מה דווקא הסיגופים והצער שבעולם הזה הם אלו שמוליכים את האדם אל הטוב שבעולם הבא?
(ו) הדרישה לקיום אורח חיים סגפני לא באה על מנת להחליש את גוף האדם כחומר אלא נובעת מהצורך להרגיל את האדם להקטין בהדרגה את החשקים שבו להנאות גשמיות, מחמת הצרכים הגופניים או היצריים שיש לגוף וגם כדי לשנות את ההרגל לחפש שכר ועונג בכל דבר שהוא עושה. אלא שגם אז, לימוד התורה וקיום המצוות ייעשו שלא כדי לקבל שכר בעולם הזה או בעולם הבא, אלא באמת כדי להסב נחת רוח לבורא. הגעה למדרגה כזו מחייבת את האדם למאמץ רב ולעבודה מתמשכת על עצמו. המנהג הראשון שהאדם צריך לסגל לעצמו הוא שלא לקבל כלום להנאתו, אפילו כשמדובר בפעולות הנחוצות ביותר לקיומו כמו אכילה, שתיה, ושינה. אורח חיים שכזה נתפס בתחילה כחיי צער משום שהאדם משתוקק להנאות והוא מונע אותם מעצמו. אולם, כשהאדם מתרגל לצמצם בתשוקותיו ובהנאותיו, ממילא הצער פוחת והאדם מתפנה, במחשבותיו וברגשותיו, לעסוק בתורה ולקיים את המצוות "כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא להנאת עצמו במשהו" ואז יוכל לחוש טעם חדש לחיים מאושרים שאין בם שום דאגות לקיומו אך יש בם סיפוק ועונג של עצם הלימוד, כפי שמסביר רבי מאיר במסכת אבות פרק ו': "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי לו... ומתגלין לו רזי תורה ונעשה כמעיין המתגבר".
הכוונה שבדברי רבי מאיר היא, שמי שמשתחרר מתשוקות ומהנאות הכרוכות במילוי צרכי הגוף זוכה לחוש באושר ובשמחה ומבין את כוונת הבריאה שנועדה רק להיטיב לנבראים "כי מדרך הטוב להיטיב". האדם שמח בחלקו ועל שזכה לחיות בעולם הזה, כמידה שהקציב לו הבורא, "וכל העולם כולו כדאי לו".
(ז) כאשר האדם מגיע למצב של עונג וחיים טובים, הוא מסוגל להתבונן לאחור ולהבין את שני צדדי המטבע. הצד האחד של המטבע הינו הצורך לשנות את אורח החיים ולצמצם את ההשתעבדות לתשוקה ולרצון לקבל הנאות מהבלי העולם הזה עד כדי כך שהחיים ייראו לו כחיי צער בהשוואה. הסיבה לצמצום היא שאורח חיים מהסוג של הסתפקות במועט עושה את לימוד התורה וקיום המצוות כפעולות שיש בן כדי לגרום להנאה אישית. מצד שני של המטבע, כאשר אדם עובר את השלב של "חיי צער" ומצליח להשתחרר מההתמכרות להנאות חולפות ומרגיל את גופו להסתפק במועט - אזי האדם מוכן ומזומן חופשי ומוכן לקיים את התורה והמצוות לשמה, כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, והוא מרגיש כבר עתה תחושות של שלווה ונינוחות ועונג, ומבין את כוונת הבורא "להיטיב לנבראיו" כבר בעולם הזה.
